אתחיל בהקדמה שאני מודעת,
להעדר הקונצנזיוס על המשפט,
יודעת שיש המייחסים למשפט,
קונוטציה שלילית ומקטינת רגשות,
מזכירה שבפוזיטיביות אין אמת אחת,
ומגישה כאן נקודת מבט למשפט שבעיניי,
לא רק שהוא לא מקטין,
יש בכוחו להעצים ולחזק.
פעם, בצעירותי,
או אם להיות כנה,
עד לפני כמה שנים,
לא היה צריך לעשות הרבה,
כדי לגרום לי להעלב,
הייתי נעלבת בקלות,
כשהיו גורמים או גורמות לי להעלב.
אני כותבת גורמים או גורמות להעלב,
ומתקשה לקרוא את המשפט,
שהיה פעם חלק בלתי נפרד ממני,
משפט שמוריד ומסיר ממני,
כל מידת אחריות על עצמי,
ועל יצירת איכות החיים שלי.
אבל יום אחד זה קרה,
מתישהו במסע העמוק למציאת פוזיטיביות,
הבנתי שאף אחד לא יכול לגרום לי להרגיש משהו אם אני לא בוחרת,
להרגיש את זה בעצמי,
לאף אחד אין את השליטה על הרגשות שלי מלבדי,
התובנה הזו היממה אותי
וערערה את המוכר והידוע,
החלטתי שאת המושכות לסיפור הזה אני לוקחת, חזרה אליי,
אני אבחר ממי וממה אני נעלבת,
נגמרו הימים שלכל אחד או אחת,
יש השפעה על הרגשות שלי.
זה לא קרה ביום אבל זה קרה,
המשפט להעלב זו בחירה,
הפך למנטרה עבורי,
לפעמים ממש לקרש הצלה.
ושלא נתבלבל,
גם היום אני נעלבת,
המינונים שונים בכל זאת גם התבגרתי,
אני בוחרת ממי להעלב,
אני בוחרת ממה להעלב,
זה גורם לי לפעמים,
לבחור להעלב כמה פעמים ביום,
ולעומתם יחלפו ימים שלמים שלא אאפשר,
לשום עלבון לגעת בי.
המשפט הזה שינה לי את החיים,
ואני מעבירה אותו הלאה גם לילדים שלי,
שילוב של המילה להעלב יחד עם בחירה,
הבנה שיש לנו את היכולת לבחור פרשנות,
שהרי היא זו שבשליטה,
ולצידה יד ביד צועדת בגאון הבחירה.
היום אני נעלבת כי אני בוחרת להעלב,
בוחרת לקחת את מה שנאמר או נעשה,
ולתת לעלבון להיות חלק לגטימי מהמסיבה,
עלבון הוא רגש ויש לו מקום של כבוד,
עם תפקיד חשוב מאוד בחיים,
עלבון הוא אחד הרגשות המעצבים,
וכשהבחירה מצטרפת ויוצרת משפט מעצים,
תרגול הבחירה מסייע בבניית חוסן,
בתחושת שליטה ובחיזוק הערך העצמי.
לפני שתצוץ ההתנגדות
לאפשרות הבחירה להעלב,
תחשבו על זה שהרי לא כל משפט
של כל אדם ברחוב מעליב,
זו הפרשנות שמתרחשת אצלנו בראש,
ומנתבת את הרגש ששמו עלבון,
בין הבחירה שלא להעלב,
לבין הבחירה שכן.